כתבו עלינו

כתבו על מסעדת ארנולד בצפון תל אביב

 
ארנולד
 
 
 
 
ארנולד'ס
יעל כלב | ארץ מגזין, 06/09/2015

אף פעם לא הרגשתי נוח עם חיי הלילה בתל אביב. לא מצאתי את מקומי בין המלבושים והמחלפות הנוצצים. פתיחות וסגירות של מקומות חדשים, בעיות בסלקציה בכניסה למועדון מבוקש, משקאות שמחירם כמו של ארוחה, וארוחות שעולות כמו דירת שני חדרים בדרום העיר. תמיד הרגשתי לא שייכת. 
הדימוי של ה"ברמן - הפסיכולוג", של המלצרית הותיקה שמכירה כל לקוח באופן אישי, ושל בעל הבית שמסתובב בין הסועדים ודורש בשלומם של הילדים, כל אלה לא קיימים בתל אביב, עיר שמנסה כל הזמן להאפיל על עצמה, להתחדש ולמלא את סצנת חיי הלילה שלה בתכנים בלתי אפשריים: סושי- בר שהוא גם לאונג'? מסעדה מרוקאית שהיא גם מועדון לילה? איפה יכולים האנשים הפשוטים כמוני, באמת להשתלב בתוך כל זה?
היה רק מקום אחד בחיים שלי שהיה נטול יומרה, שיכולתי לבוא וללכת כרצוני, ושתמיד קיבל אותי בחזרה: ה"ארנולד'ס". 5 שנים עבדתי ב"ארנולדס". כל השירות הצבאי שלי וגם בתקופת האוניברסיטה. הייתי מלצרית, ברמנית, אחראית מלצריות ומארחת. כל תפקיד שניתן היה לאיישו, איישתי. אני וכל החברות שלי. לכל אחד יש את התקופות בחיים שלו שהוא זוכר כקסומות. הימים שבהם לא היה מצליח לישון, כי היו דברים דחופים יותר, מסעירים יותר לעשות במקום לישון. כזה היה הארנולדס עבורי. ולא רק עבורי. דורות שלמים עבדו במוסד הוותיק הזה, באבן הבוחן של התרבות התל אביבית. 
זהו סיפורו האופטימי של אחד המקומות היחידים בעיר שהצליח, למרות תהפוכות הזמן וההפכפכות הקהל התל אביבי, להישאר עדיין המקום היחידי באמת בו "כולם מכירים את שמך".
סיפורו של הארנולדס מתחיל בסיפורו של האיש, שעל שמו קרוי המקום.
ב- 1944 עלה לארץ ארנולד בניש מסופיה שבבוגריה עם חלום אחד: לפתוח מסעדה. בימים ההם, תרבות השתייה והאכילה בחוץ עוד לא הייתה מפותחת בארץ, ובתל אביב היו 3 מסעדות בלבד. ארנולד פתח את המסעדה שנקראה אז "הפינה הבלקנית" ב- 1962, בצריף קטן ומבודד בפאתי תל אביב. היום כבר עומדות שם שדרות רוקח, ונתיבי איילון מרחפים מעל, אבל אז לא היה שם דבר מלבד שדות, מגרש טניס אחד וחוות סוסים.
את רזי המטבח הבלקני ארנולד למד מאמו, אבל את הקסם וההצלחה של המקום אפשר לייחס רק לאיש עצמו. לארנולד הייתה מכונית עתיקה ומפוארת כמו של שגרירים או ראשי ממשלה. כולם בעיר הכירו את ארנולד ואת המכונית שלו. המסעדן החייכן עם השפם המסולסל, החליפות והמונוקל היה מסתובב בין השווקים של תל אביב וקונה את הדגים, הבשרים והירקות עבור הארוחות שתכנן להגיש במסעדה באותו היום. בדרך, בין שוק לשוק, הוא תמיד עצר בשווקי הפשפשים, וקנה איזה קישוט חדש למסעדה: כלי נגינה עתיקים, נשקים שכבר אינם עובדים, מראות ישנות, תמונות ופסלים. כל אותם אביזרים נאספו עם השנים, ונתלו על קירות המסעדה, עד שבשנות השמונים כבר לא ניתן היה לראות קירות במסעדה, רק חפצים עתיקים.
וזו בדיוק הצבעוניות של הדמות שהפכו את המסעדה לכל כך מצליחה. "השנים הראשונות היו קשות", מספר בנו יואב - היום בעל המקום – "אבא שלי היה מאכיל את החברים שלו בחינם, רק כדי שיספרו לאחרים על המסעדה". לאט אט, השמועה עברה מפה לאוזן, והפינה הבלקנית הפכה לאחת המסעדות המצליחות בעיר. 
יואב, אז ילד בן 11, היה מגיע למסעדה מבית הספר ב- 15:00, ומקבל הזמנות בטלפון עד לשעות הערב. "המקומות הוזמנו שבועות מראש. כולם היו מגיעים לשם. שרים, ראשי ממשלה, אורחים חשובים מחו"ל, אפילו דני קיי שהיה מגיע לביקורים תכופים בארץ, היה תמיד מוצא זמן לאכול אצל אבא שלי."  הוא מוסיף ונזכר כיצד חנה רובינא וחבריה לתיאטרון הבימה היו פותחים שולחן, או איך משה דיין היה מגיע 5 פעמים בשבוע לארוחת צהריים.  לא היה תפריט קבוע או כתוב ב"פינה הבלקנית". ארנולד היה מתיישב על שרפרף גבוה לפני כל שולחן, ומסביר ב – 7 שפות, שאותן ידע על בוריין, את המנות של היום. מרגע שסיים לקחת את ההזמנה היה מעביר את השירות לטיפולו של המלצר, ועובר לשולחן הסמוך. אף אחד לא לקח הזמנות מלבד ארנולד. זו הייתה ההצגה שלו. והאנשים? הם היו מגיעים רק בגללו.
במשך 20 שנה התנהל המקום בצורה הזו, כשכל אדם מקבל יחס אישי, כשכולם מרגישים מיוחדים. וארנולד היה הרוח החיה שהניעה את הכול. בתחילת שנות השמונים, ארנולד החל להתעייף. יואב כבר היה אז אחרי לימודי מלונאות בשוויץ, ואפילו אחרי קריירה קצרה כארכיטקט בארה"ב, כשהרגיש שהרבה מאוד מאביו דבק בו, ושהוא רוצה לקחת לידיו את העסק המשפחתי. בשלב זה, כבר נפתחו מסעדות רבות בתל אביב, ויואב, שהבין שלא יוכל לשחזר את ההילה שיצר אביו מסביבו, החליט לנער קצת את האבק מהמסורת, ולשנות מעט מההרגלים של המסעדה. הוא הדפיס תפריט קבוע, הגדיל והרחיב את הבאר ושינה את שם המקום ל"ארנולד'ס".  
אבל שני דברים לא השתנו: מנות הדגל של החצילים, והחברותיות המידבקת של בעל הבית. כמו אביו, יואב ניחן בחוש אנושי מפותח, ויודע כיצד לשאוב את אורחיו לאווירה אחרת. גם עכשיו, בעודי מראיינת אותו, ושומעת לראשונה את הסיפור המלא, הוא עוזב אותי כל כמה דקות בכדי לקבל באופן אישי כל אורח שנכנס למסעדה. "אני פשוט אוהב את זה. הם מגיעים לכאן לחלק הכייפי של היום שלהם. אחרי העבודה, כשהם לבושים, מאופרים ומחויכים. ואני זוכה לקבל אותם בשעות השמחות שלהם".
האהבה הגדולה של יואב למקום, והצורך שלו להיות בחברת אנשים היא שמניעה את החיוניות של המסעדה, בקרב האורחים והעובדים כאחד. אף אחד לא נשאר חף מסיפורים. בארנולד'ס כולם צריכים לדבר ולשתף. וגם כאלו שמתביישים, או שמעדיפים לשבת בפינה בחברת אלו שבאו אתם, יידרשו, במוקדם או במאוחר, לצרף אליהם מלצרית חביבה, ברמן סקרן ואת יואב שתמיד שואל שאלות ומתעניין. יואב תמיד מבטיח משהו ונותן משהו וחצי. פינוקים שלא הוזמנו, שידוכים בלתי צפויים, כל אורח בארנולד'ס נכנס אדם רגיל ויוצא עם ערך מוסף לחייו. 
הלקוחות של ארנולד, התמוהים והמעניינים, אנשים מכל סוגי הקשתות המקצועיות והמעמדיות, משלבים את הבילוי במקום בשגרת חייהם. ישנם כאלו שתמיד קופצים לשתות משהו בדרכם חזרה מהעבודה. או כאלו שמקפידים לסיים את הבילוי הלילי שלהם בעיר עם משקה בארנולד ושיחה ידידותית. אחרי דייטים גרועים, אחרי ישיבות עסקים, ארנולד הוא עדיין נקודת ההתחלה ונקודת הסיום של ערבים רבים. 
לפני כחצי שנה, נאלץ יואב להיפרד מהמתכונת המיתולוגית של הארנולדס, ולחפש מיקום חדש. למזלו ולמזלם של הסועדים, הוא מצא פינה חדשה ושקטה בסמוך למגרשי הטניס של הדר יוסף, לא רחוק מהמיקום הקודם של המסעדה. באופן אירוני, ואולי אפילו מיסטי, המיקום החדש נמצא בדיוק 1962 מטרים מהמיקום הקודם - שנת הפתיחה של המקום. יואב ניצל את ההזדמנות להתחדש, והביא שף צעיר בשם אלון ראובן - פור שהכניס גם חידושים מעניינים לתפריט הקיים. כעת מופיעות בארנולדס מנות כמו טרין ירקות ברוטב יוגורט; ג'מבו שרימפס ומולים על מניפת בטטות ותרד, ברוטב פרנו ושמנת; קדאיף בנוסח בלקן – עלי קדאיף ממולאים בחצילים וגבינת פטה ברוטב אסייתי; חציל נפוליאון- שכבות חציל השזורות בגבינת עיזים וגרבלקס סלמון (סלמון כבוש), המוגשות ברוטב צ'ימיצ'ורי ועוד. וכל זה מבלי לשנות את פלטות החצילים ומגשי הבשרים המטוגנים המוכרים.
גם נושא האירועים התפתח מאוד, וכיום ניתן לערוך בארנולדס אירועים עד 150 איש בקיץ, ועד 70 איש בחורף. בראנצ'ים, אירועי צהריים, ימי נישואים, קבלות פנים לבר מצוות, ויואב מספר אפילו על מסיבת גירושים אחת שחתמה 7 שנים של סכסוכים ומלחמות עם עורכי דין. יש גם תכנון לפתוח את המסעדה בבקרים, וככל הנראה השמיים הם הגבול עבור הארנולדס החדש.
אז היום המכונית של ארנולד מוצגת במוזיאון למכוניות עתיקות בתפן, והקירות של המסעדה קצת פחות עמוסים בקישוטים, אבל הארנולדס, שמסרב להתפנות מחיים של רבים, רק מתחזק וממשיך למלא את הצורך של כולנו בקרבה ובחום. ובין כל המסעדות המעוצבות וההיי-טקיות בתל אביב, יש רק מקום אחד שתמיד היה ותמיד יישאר- בית, איפה שכולם מכירים את שמך. 

ארנולד חוגגת 50
ידיעות אחרונות, 06/09/2015